דף הבית › כללי › תורת הנפש של אפלטון – הידיעה

תורת הנפש של אפלטון – הידיעה

פורסם ב ע"י ירון מרגולין — אין תגובות ↓

חלק 3

לוגיקה – הידיעה – תורת הנפש לאפלטון

החיפוש אחר הידיעה הנכונה (הידע האמיתי, episteme) עולה אצל אפלטון במיוחד בדיאלוגים הבאים: המדינה, מנון, תאיטטוס, פיידרוס שהוזכר בחלק הקודם של "תורת הנפש של אפלטון: הידיעה **החיפוש אחר הידיעה הנכונה** הידע האמיתי אצל אפלטון חשוב, שכן הוא נוגע ללב הפילוסופיה שלו, ובמיוחד לתפיסתו את הידע (ἐπιστήμη, episteme) כשונה מדעה (δόξα, doxa) [מקור]. להבהרה הידע – ה episteme מתייחס לידע שיש לו יסוד הכרחי ואוניברסלי, בניגוד ללמידה מהעולם החושי שמשתנה.

"הידיעה (ἐπιστήμη) לעומת דעה (δόξα) אצל אפלטון"

אפלטון מבחין במאמריו בין ידע אמיתי (ἐπιστήμη, episteme) לבין דעה (δόξα, doxa). ה-episteme מתייחס להבנה אינטלקטואלית יציבה, מבוססת ועקרונית של האידאות – מציאויות נצחיות ובלתי משתנות, שאותן הנפש מסוגלת לתפוס באמצעות השכל. לעומת זאת, הדעה – ה-doxa היא דעה או אמונה מבוססת על תפיסות חושיות ותמונות של העולם המשתנה, שהן בלתי יציבות ולעיתים שגויות.

ההבחנה הזו היא ליבה של הפילוסופיה האפלטונית, ומובילה לדינמיקה פנימית בנפש: השכל (λόγιστικόν) הוא המוביל, שיש לו את היכולת להגיע ל־episteme, וממנו נובעים העוז (θυμοειδές) והחשק (ἐπιθυμητικόν), שהינם חלקי הנפש התחתונים יותר, הפועלים בתחומי התשוקה והרגש, כפי שהובהר בחלקים הראשונים: 1, ו-2 של "תורת הנפש של אפלטון''.

הגישה האפלטונית מוצאת את השיטה להשגת episteme בדיאלקטיקה – שיחה ובדיקה שכלית ביקורתית, שבה נשאלות שאלות עד שמגיעים לתובנה ברורה ובלתי ניתנת לסתירה. תהליך זה נחשב לשיטה הפילוסופית הקלאסית, ככל הנראה גם טובה ביותר להשגת ידע אמיתי, על פני אמונות חושיות ודעות סובייקטיביות.

החיפוש אחר הידיעה הנכונה הוא תהליך של התעלות של הנפש, שבו השכל (λογιστικόν) מוביל את החשק (ἐπιθυμητικόν) והעוז (θυμοειδές) להבנת האידאות, כפי שמתואר בתורת הנפש ובסולם האהבה (המשתה). נושא זה מתחבר ל"דע את עצמך", כי הכרת הנפש היא הצעד הראשון להגיע לידע אמיתי. הלוגיקה של אפלטון (הדיאלקטיקה) היא השיטה להגיע ל-episteme – דיון שכלי שבוחן סתירות ומגיע לאמת דרך שאלות ותשובות (כמו שיחות סוקרטס). היא נוגעת גם לאמנות, כי דיון אסתטי (כמו של בודלר, שומאן, גוגול או דוסטוייבסקי, ועירוני) יכול להפוך חוויה חושית (doxa) להבנה שכלית (episteme).

הידיעה בדיאלוגים המרכזיים – של אפלטון

הדיאלוגים המרכזיים של אפלטון שתיארתי, ממחישים באופן מעמיק את החיפוש אחר הידיעה הנכונה (episteme), תוך קישור לאמנות, לתנועה פנימית ותהליך ההתעלות שבסולם האהבה.

1. "המדינה" (Politeia)

ב"דיאלוג המדינה", במיוחד בספרים V–VII, אפלטון מציג את החינוך האידיאלי של הפילוסופים-שליטים – מנהיגים שמטרתם להשיג ידע שכלי אמיתי (episteme) ולהכיר את האמת המטפיזית, כפי שמסמל משל המערה.

האמת המטפיזית – חוקרת שאלות יסוד כמו מהות הדברים, קיום הנפש והגוף, טבע הזמן. האמת המתמטית-מטפיזית אצל אפלטון מוגדרת באופן שמבדיל אותה מהמציאות החושית שלנו. היא אמת הנובעת מעולם האידיאות או המהויות (Forms), עולם יציב, נצחי ונעלה, שאותו ניתן להשיג רק באמצעות השכל, כלומר באמצעות הבנה הגיונית ומופשטת, ולא דרך החושים המשתנים.

הפילוסופים–שליטים שהוזכרו אלה אינם מנהיגים המבוססים על כוח צבאי או עושר, אלא על ידיעה עמוקה, שמבוססת הכרה אינטלקטואלית בעולם הדברים הנצחיים – האידיאות.

מודל הפילוסוף-שליט הוא דגם שבו השלטון נשען על חכמה, למידה והובלה מוסרית-שכלית, ולא על אינטרסים אישיים או כוח חומרי.

לאורך ההיסטוריה, היו דמויות שהתקדמו כלפי דגם זה, כגון מרקוס אורליוס – קיסר ופילוסוף סטואי שכתב את Meditations, וקונפוציוס – מורה ומנהיג מוסרי במזרח אסיה, כמו גם סולון – מחוקק אתונאי ופילוסוף.

גם בעידן המודרני ניתן למצוא מנהיגים המדגימים דומה: תומס ג’פרסון – נשיא ארצות הברית, איש רוח ומדען; וודלרו וילסון, חוקר ומרצה מדעי המדינה; ווינסטון צ’רצ’יל שדבק בשילוב בין מנהיגות למחשבה וספרות; ודומינגו פאוסטינו סארמיינטו – נשיא ומחנך ארגנטינאי שהביא ידע מהאקדמיה לפעולה ציבורית.

מנהיגים יהודים וישראלים בקו זה:

  • משה הס ואחד העם – הוגים משמעותיים בתנועה הציונית.
  • חיים ויצמן – נשיא ישראל הראשון, מדען וכימאי.
  • יצחק בן צבי – חוקר תרבות וראש מדינה.
  • דוד בן-גוריון – מנהיג ציוני אמיץ, שקרא ללימוד תרבותי ופילוסופי נפוץ.

גם היום, דמויות כמו נשיאת מקסיקו הנוכחית, קלאודיה שיינבאום – בעלת דוקטורט במדעים והובלה סביבתית-אקדמית – מציבה אתגרים ודוגמה חיובית לפילוסוף-שליט בהשראת אפלטון: אישה המלמדת ותומכת במדיניות המבוססת על ידע ולוגיקה.

דוגמה נוספת בישראל היא שקמה ברסלר, פיזיקאית ניסיונית ופעילה ציבורית מובילה בשמירה על הדמוקרטיה וסדר חברתי, שמגלמת מנהיגות המבוססת על ערכים וידע מדעי, תוך מחויבות אמיצה לעקרונות מוסריים.

ההיבטים הפילוסופיים ב"המדינה":

– משל השמש (506e–509c): השמש מייצגת את אידאת הטוב, המקנה אור ומאפשרת את ידיעת האידיאות.

הידיעה שמולדת באדם עם היכולת לראות מעבר לצללים (משל המערה), ישר אל עולם האמת.

– משל הקו החצוי של אפלטון (ב״המדינה״, ספר VI): מסע הדרגתי של עליה מהחושך אל האור, עם ארבע רמות. תחילה הוא מחלק קו לשני חלקים: הנראה והנתפש, ומשם לחלקים פנימיים יותר, שמתקרבים לעולם האידיאות.
המשל הזה הוא בעצם תרשים רעיוני: קו שמחולק לארבעה חלקים – מהאשליה (צללים ודימויים), דרך האמונה בדברים הגשמיים… אל החשיבה המתמטית, ועד ההבנה הפילוסופית הטהורה של האידיאות.
בתחתית הקו החצוי – דמויות כלליות, פזורות בהשראת שערי הגיהנום של רודן, נוגעות, מסתקרנות, עדיין בצללים.
דמויות אנושיות שמתחילות לעלות – עולם האשליה.
תאורה חלשה, אור טבעי מגיח קורא אל האנושות להתעלות.
מעל – דמויות מחזיקות בחפצים ממשיים, מייצגות את האמונה בעולם החומרי, התאווה לקחת ולא לתת. סו המדרגה נשנייה – האמונה בעולם הגשמי (אוכל, צייד, בשר… זה הבסיס, מראות של תאווה גופנית לא הוכנסו).
גבוה יותר – מדרגה שלישית, השכלה. אנשים עוסקים בחישובים גיאומטריים, עם כלים מתמטיים בידיהם
– הלמידה והמדידה. בראש – דמות פילוסוף (אפלטון? סוקרטס?) האור זוהר, סמל לאידיאה של הטוב.
– הפילוסוף והקוסמוס, מעורר הסקרנות.
הרעיון המרכזי: המציאות שאנו תופסים בחושים שלנו (העולם הפיזי, השינויים, העשייה, החולף וההתחלפות) היא לא המציאות האמיתית במלואה — היא השתקפות, או צל, או דימוי של מציאות נעלה יותר, קבועה, בעלת עומק ואיכות שהחושים לא יכולים לתפוס אותה במלואה. לא שאפלטון אומר שהעולם החושי הוא “שקר” מוחלט, אלא שמה שאנו רואים, שומעים, מרגישים — אלה הם דימויים של הדברים, לא המקור. הם יכולים להיות שימושיים, אבל הם לא נותנים תמונה מלאה של המציאות.
על רעיון זה התפתח ה"פלאטוניזם", או ה"אידיאליזם": הרעיונות של אפלטון לא נשארו סטטיים, אלא עברו שינויים, הרחבות, שילובים עם רעיונות אחרים במהלך ההיסטוריה. נושא זה הוא אחד העיקרים במאמר זה ופיתוח של רעיון "אמנות הצייר לעולם לא מסתיימת".


– משל הקו החצוי (509d–511e):

  1. החלוקה הראשונה

אפלטון אומר: "נחלק קו ישר לשניים ביחס שווה־יחסי (כלומר פרופורציונלי, לא בהכרח חצי־חצי)".
הקו מתחלק ל־2:

קטע תחתון → העולם הנראה (החושי).

קטע עליון → העולם המושכל (האידיאות).

  1. החלוקה השנייה

כעת, כל אחד משני הקטעים מתחלק שוב לשניים.
כלומר – גם הקו התחתון (הנראה) וגם הקו העליון (המושכל) מקבלים חלוקה פנימית.

בעולם הנראה → נולדות הדרגות 1 ו־2:

  1. איקאסיה (צללים, דימויים, השתקפויות).
  2. פיסטיס (אמונה בדברים המוחשיים עצמם).

בעולם המושכל → נולדות הדרגות 3 ו־4:

  1. דיאנויה (חשיבה מתמטית, הנחות שכליות).
  2. נואסיס (תבונה טהורה, תפיסת האידיאות עצמן).

הדרגות 3 ו־4 לא נולדות מחלוקת הקו העליון (המושכל) הארוך יותר.
כלומר:

מהקו התחתון (העולם הנראה) יוצאים 1 ו־2.

מהקו העליון (העולם המושכל) יוצאים 3 ו־4.

📌 אפשר לזכור כך:

קו תחתון → חושים (צללים ודברים גשמיים).

קו עליון → שכל (חשיבה מתמטית ותבונה טהורה).

אפלטון מחלק את הידע לארבע רמות:
איקסיה – דימויים (חרוזים או ציורים),
פיסטיס – אמונה בעצמים החושיים,
דיאנויה – חשיבה מתמטית ותבונה מופשטת,
ונואסיס – הבנת האידיאות עצמם.

האמנות, שמייצגת בדרך כלל את רמת ה"איקסיה" – חיקוי או דימוי – יכולה לעלות ברמה באמצעות דיון אסתטי שכלי (כדוגמת דיוני סוקרטס על הומרוס, או חכמים מודרניים כמו נפתלי עירוני בריקוד), ולקרב את התודעה לעבר episteme, בדומה לדרך הסולם האהבה.

במקביל, קיים קשר מהותי ל"איזון הנפש" ולמושג ה"דע את עצמך": להבין ולשלוט על שלושת חלקי הנפש (שכל/צדק, עוז, וחשק) הוא תנאי הכרחי להתקרבות לידיעה השכלית של האידיאות.

סוקרטס: תגיד לי, ידידי, האם כל מה שאנו רואים ומחזיקים בידינו הוא באמת האמת?תלמידו [גליאון (Glaucon)].: כמובן, סוקרטס. מה שאנו רואים הוא מה שקיים במציאות.

סוקרטס: ומה אם אגיד לך שחלק גדול ממה שאנו תופסים דרך החושים הוא רק צללים, אשליה? כמו צללים על קיר במערה חשוכה?

גליאון (Glaucon),: זה נשמע מוזר, אבל אני מוכן לשמוע.

סוקרטס: דמיין שישנה מערה חשוכה, ובתוכה אנשים רואים אך ורק את הצללים של חפצים מבעד לאש מחוץ למערה. הם מאמינים שצללים אלו הם המציאות כולה. האם זה לדעתך אמת?

תלמיד: לא, זו אשליה בלבד.

סוקרטס: נכון. זוהי רמת ההכרה הראשונה שלנו, המאמינה רק במה שנראה לעין. אך מה משלב הבא?

תלמיד: אולי ההתבוננות בדברים ממשיים, שאינם רק צללים, כמו חפצים שניתן לגעת בהם?

סוקרטס: כן, האמונה בדברים הגשמיים, אך גם זו אינה ידיעה אמיתית. עכשיו דמיין שכעת אנו משתמשים בכלים של מדידה, של חשיבה גאומטרית, להעמיק ולהבין את העולם שמאחורי הדברים שנתפסים.

תלמיד: זה כבר מה שנקרא לימוד והבנה עמוקה יותר.

סוקרטס: נכון מאוד. והשלב הגבוה ביותר – זה הבנת המציאות באמצעות מחשבה דיאלקטית, ההבנה של האידאות, כגון הטוב והאמת, שאליהם מצביעים הפילוסופים.

תלמיד: אז מה שאנו רואים בדרך כלל הוא רק חלק קטן מהאמת, והמסע האמיתי הוא מתנועה מהחשכה אל האור של ההבנה?סוקרטס: בדיוק כך!

זה הוא משל הקו החצוי. מהחשכה של האשליה להארת הידע האמיתי.

2. "מנון" (Meno)

בדיאלוג מנון מתנהל שיח פילוסופי בין סוקרטס למנון בנוגע ל'מידה הטובה' (ἀρετή), שאלת מהות המעלה עולה (ἀρετή) והאם ניתן ללמד אותה. והאם ניתן ללמדה או שהיא טבעית ואינה ניתנת לרכישה.

פרדוקס הידיעה: מנון מעלה את הפרדוקס המפורסם של הלומד: כיצד יכול אדם לחפש ידע שאינו יודע מהו? אם אינו יודע מה לחפש, כיצד ידע שגילה את הדבר הנכון? ואם כבר יודע – אין טעם לחפש ואם אתה יודע, אין צורך לשאול (80d).

An outdoor sculpture by artist W. V. Casey created c. 1950. The work is on the grounds of Butler University in Indianapolis, Indiana, United States. סוקרטס פסל חוץ מאת האמן וו. וו. קייסי שנוצר בסביבות שנת 1950. היצירה מוצבת בשטח אוניברסיטת באטלר באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית.
סוקרטס – בכניסה להאקדמיה באתונה פסלו של תיאופיל (Theophil). בשנת 399, בהיותו בן 70, נאסר סוקרטס ונשפט באשמת "השחתת בני נוער". נגזר עליו לשתות כוס תמצית צמח רעלי, שיטת ההוצאה להורג שהיתה נהוגה אז באתונה. את נאום ההגנה שלו, האפולוגיה, אנו קוראים כיום אצל שניים מתלמידיו – אפלטון וקסנופון.

סוקרטס משיב לפרדוקס זה בדרמה פילוסופית, באמצעות תורת הזיכרון (אנאמנזיס). לפי התיאוריה הזו, הנשמה היא נצחית, ומכירה את האידיאות – ה"מושגים" הנצחיים שנמצאים מחוץ ליקום – עוד לפני שהוטמעה בגוף האדם בעת הלידה פגשה אותם שם. הלמידה היא למעשה תהליך של גילוי מחדש, של היזכרות בידע טמון זה.

כדי להדגים, סוקרטס מנהל שיחה עם נער עבד של מנון, ומוליך אותו לפתור בעיה גאומטרית לא פשוטה. הנער, למרות שאין לו ידע פורמלי מוקדם, מצליח להגיע לתשובה הנכונה דרך שאלות מכוונות של סוקרטס. התהליך הזה מגלם את שיטת המיילדות של סוקרטס – שמקורה ככל הנראה אספסיה ולא הוראה ישירה אלא סיוע לגילוי פנימי. הלמידה נחשפת כתהליך של זכירה דרך דיאלקטיקה, כאן משפט פיתגורס הוא משפט מפורסם בגאומטריה, המתאר את היחס בין שלוש צלעותיו של משולש ישר-זווית [מקור1, מקור2].

מדיאלוג זה עולה אפלטון שאמנם הידע קיים בנפש, אך כדי להפוך אותו לידיעה אמיתית יש צורך בהכוונה שכלית, חילוף רעיונות, ובדיקה פילוסופית מעמיקה. ידע מבוסס והשגה אינטלקטואלית הם תהליך של מעבר מדעה מקרית הנוטה לשגיעה (doxa) לידיעה יציבה ומבוססת (episteme).

הקשר אמנותי מופיע בדמות השראת השירה והיופי, המהווים מניע לעורר את הזיכרון הפנימי של האידיאות, אך נדרשת חשיבה מושכלת לעלות מהשראת הרגש לידע ממשי. התהליך בדיאלוג מתאים לסולם האהבה של אפלטון, שבו הנפש עולה בהדרגה מדרך החושים לסולם המקובל של המושגים האידאליים [מקור1, מקור2].

המושג "אהבה אפלטונית" מתייחס לסולם האהבה המתואר בעיקר מפי דיוטימה דרך סוקרטס (המשתה), הכולל ששה שלבים: אהבה לגוף, לאסתטיקה של גופים רבים, לנפש, לחוק ולממסד, לידע ולמדע, ולבסוף לאהבה הטהורה עצמה, האהבה לשמה [מקור]. 

הדיאלוג מנון מהווה אבן יסוד בהבנת הפילוסופיה האפלטונית: שהידיעה אינה דבר שרוכשים מבחוץ, אלא גלוי פנימי של הידע הקיים בנפש, המקבל ביטוי ומתחזק בתהליך דיאלקטי ושאלות חכמות.

קשר לאמנות: השירה של הומרוס (כמו ב"איון") יכולה לעורר זיכרון ראשוני של האידאות דרך יופי חושי, אך דורשת ניתוח שכלי (כמו דיון אסתטי) כדי להפוך לדעה נכונה או ידע. מה שמתחבר ל"דע את עצמך": הכרת הנפש מאפשרת לזהות את הזיכרון של האידאות. קשר לתנועה: התהליך של זכירה הוא תנועה מתמשכת של הנפש, כפי שהזכרתי בחלק 2, בהשפעת הרקליטוס.

כל דור משפר את ההבנה של האידאות דרך דיון, כמו ש"מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת".

3. "תאיטיטוס" (Theaetetus)

בדיאלוג תאיטיטוס (146a–210d), סוקרטס מדבר עם התאיטיטוס הצעיר, מתמטיקאי וכריזמטי, כדי להגדיר מהי ידיעה. הדיאלוג מציג שלוש הגדרות עיקריות שהוצעו לידע, ובוחן את תקפותן לעומק:

  1. ידיעה כתפיסה חושית (151e–187b):
    תאיטיטוס מציע שידיעה היא מה שנתפס על ידי החושים. סוקרטס דוחה הצעה זו, בהשפעת הרקליטוס, שמלמד כי העולם החושי הוא במצב של תנועה מתמדת ובלתי יציבות (הכל זורם). לפיכך, תפיסות החושים אינן יכולות להוות ידיעה אמינה, שכן הן משתנות כל העת ולא משקפות אמת יציבה [מקור].
  2. ידיעה כדעה נכונה (187b–201c):
    בהמשך, נאמר כי ידיעה היא דעה נכונה (doxa orthē). עם זאת, סוקרטס דוחה גם הגדרה זו, כי דעה נכונה מבלי הסבר היא מקרית ואינה מבוססת. ייתכן שאדם מחזיק בדעה נכונה גם במקרה, בלי שהדעה מתבססת על ידע מהותי.
  3. ידיעה כדעה נכונה עם הסבר (201c–210a):
    הגדרה זו קרובה יותר למושג episteme, שבה הידיעה היא לא רק דעה נכונה, אלא גם מלווה בהסבר רציונלי, הבנת הסיבה שהיא האמת. אך על אף שהגדרה זו נידונה בקפדנות, סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה, באפוריה שמאפיינת דיאלוגים סוקרטיים. אין תשובה. סוקרטס משאיר את השאלה פתוחה.

קישורים לאמנות ולתנועה בדיאלוג

האמנות (כמו ציור או שירת הומרוס) נתפסת כתפיסה חושית או דעה, מעוררת באדם התרגשות ומבססת בו דעה רפה שאינה יציבה ונתונה לתהפוכות, אך דיון אסתטי שכלי (כמו של סוקרטס ב"איון" או בודלר הכותב על דלקרואה, לאה גולדברג, עירוני, גם מאמרי על יצירת המופת של ניז'ינסקי "אחה''צ של פאון – כאן) יכול להפוך אותה לידע אמיתי על ידי מתן הסבר שמקרב לאידאות.

קשר לתנועה: כפי שהערנו למעלה, ב"תאיטטוס" אפלטון מכיר בתנועה (מקום ומהות) בעולם החושי, אך הידע האמיתי הוא יציב (אידאות).

האמנות לוקחת חלק בתנועה הזאת, ודיון אסתטי ממשיך את התנועה לעבר האידאלי, כפי שמתואר בסולם האהבה.

סיכום הפרק

ב"תאיטטוס" אפלטון מדגיש שהידע אינו פשוטו כמשמעו – יש להבדיל אותו מדעה מקרית או תחושה חולפת. אך

ההגדרה של ידיעה כמבוססת על הסבר איננה סגורה, וכך מחזק הדיאלוג את התפיסה שאפשר להגיע לידע אמין רק בתהליך מבוסס חקירה,

דיאלקטיקה והתעלות שכלית – תהליך שעדיין לא הושלם במלואו.

4. "פיידרוס" (Phaedrus)

בדיאלוג פיידרוס (244a–257b), אפלטון משלב רעיונות על הידיעה, השראה והתעלות הנפש דרך מטפורות ודימויים מורכבים.

הידיעה מוצגת כתוצאה של תנועה פנימית של הנפש לעבר האידאות – העולם המושלם, נצחי ויציב, שממנו כל הידיעה למעשה נובעת.

משל המרכבה

משל המרכבה (246a–254e)

סוקרטס מתאר את הנפש כמכונפת מרכבה, שמונעת על ידי שני סוסים מכונפים – האחד לבן, טוב, צייתן ונאצל (מסמל את הכוחות האצילים של הנפש), והשני סוס פראי, השחור וקשה לשליטה (סמל של חשק ותאווה). הוא מושך למטה כפי שנראה גם בציור למעלה. רוכב המרכבה הוא השכל, שעליו לשלוט בסוסים ולהכוון את הנפש בדרך הנכונה.

התנועה של המרכבה מובהרת כמסע לעבר האידאות: השכל מנווט את הנפש ומוביל אותה לעבר העולם העליון של האמת והיופי. אך לעיתים הסוס הפראי מורד ומאלץ את המרכבה לרדת לעולם החושים הנמוך והמשתנה, נושא עליו כתב דוסטוייבסקי את יצירת המופת "חטא ואונשו". בעמוד האחרון הוא מסכם במילים '-נפוליון או כינה" במאמרי הטבלה שפרסמתי על התפתחות הנפש – כאן, אני מכנה נושא זה התפתחות קו הניצב. הידיעה האמיתית נחשבת לראיית האידאות, מתאפשרת רק באמצעות הכרה עצמית מעמיקה, שמזכירה את המוטו האפלטוני "דע את עצמך".

קו הניצב – מתוך המאמר שלי – כוחו של הנבל

החיפוש אחר הידיעה הנכונה מתחבר לרעיונות הקודמים:"דע את עצמך" והידיעה: הכרת הנפש (תשוקות, דחפים פנימיים, חשק, עוז, שכל/צדק) היא הצעד הראשון ל-episteme. ב"אלקיביאדס I", סוקרטס מלמד שהכרה עצמית מובילה להבנת ה"יש" הכולל מומשג אלוהי, שמקבילה לאידאות. וזה הבסיס לדיון אסתטי: להבין כיצד אמנות (כמו שירת הומרוס) משפיעה על הנפש כדי להפוך אותה לכלי לידע.

השראה ואמנות

סוקרטס מתאר במשנה זו את ההשראה של המשוררים כ"טירוף אלוהי" (245a) – מצב של השראה שניתן לראות כמתנה אלוהית לנפש, אך טירוף זה צריך לקבל הכוונה שכלית כדי "להתקרר" ולהפוך לידע אמיתי. באופן דומה לדיון ב"דיאלוג איון" על הומרוס, האמנות מעוררת רגש ותשוקה, אך עניין השכל הוא להפוך השראה זו לכלי עזר וכוח להבנה.

קשר לסולם האהבה

הידיעה ב פיידרוס מתוארת כתוצאה של תנועת הנפש בתהליך של עלייה בסולם האהבה – מהמופשטות של היופי הגשמי והזמני ליופי האידיאלי והנצחי. העלייה בסולם זה היא תנועת נפש מתמשכת של התעלות והעמקה שכלית-רגשית.

שילוב עם "דע את עצמך", האמנות ותנועה

החיפוש אחר הידיעה הנכונה אינו מנותק מהכרה עצמית עמוקה. הכרת הנפש –עם כל מטעניה הרגשיים כמו חשק, עוז ושכל – היא תנאי הכרחי להשגת –episteme. ב"דיאלוג אלקיביאדס הראשון" סוקרטס מלמד איך הכרה עצמית מובילה לתובנה על האלוהי, המקביל לעולם האידאות.

האסתטיקה והאמנות מהוות כאן חלק מרכזי: האמנות, המתמקדת בדרך כלל בתופעות החושים, יכולה להפוך לכלי להתעלות נפש בעזרת דיון ושיקול שכלי, וכך תורמת להתקרבות אל הידע האמיתי.

בקריאה רציפה של דיאלוגים מרכזיים — מכארמידס, דרך המדינה, מנון והמשתה — מתגלה תנועה פנימית עיקשת בנפש האדם:
היופי החיצוני, אם כי מעורר רגש ראשוני, עובר עיבוד במחשבה ודיון פילוסופי, מה שמוביל בהכרח לעלייה במדרגות הידיעה עד להתבוננות בתבונה טהורה ויציבה.

רעיונות אלו מתחדדים בתורת התנועה בדיאלוגים כמו תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס, שבהם האמת לא מוצגת כמצב סטטי וסופי, אלא כתהליך מתמשך ובלתי–סופי. גם הידיעה וגם האמנות מתקדמות לעבר האידאלי, מבלי להגיע לסיום מוחלט, בדומה לאמירה שאף "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת". כך גם מלאכת ההמשגה הפילוסופית ממשיכה להתבהר, להתהוות ולהתחדש.

בעולם הנשגב הזה, אין מקום לקיפאון: התבונה, כמו האמנות, מצויה בתנועה מתמדת של התקרבות לאידיאה (Idea) [מקור]. במובן זה, עוז הרוח – דמותו של ברוך שפינוזה, תלמידו הגדול של אפלטון – מגלם את תנועת ההמשכיות הזאת. שפינוזה על עבודתו בחלק 4, הצליח להפוך תנועה זו למערכת מחשבתית סדורה, שבה גם הפילוסופיה וגם האמנות שואפות להשתחרר תחתיה לחירות ולתבונה אינסופית.

אפלטון, יש האומרים שזה סוקרטס, אבל הוא דומה לאפלטון ע"פ עדותם של הפסלים שנשארו.

1. תנועה פנימית כתהליך הידיעה והאמנות באפלטון

אפלטון מציג את הידיעה כאקט דינמי, לא כנכס קפוא או עובדה סטטית. ההבחנה בין העולם החושי המשתנה לבין העולם האידיאלי הבלתי משתנה חוללה מודל שבו הידע אינו מתגלה בבת אחת, אלא נבנה בשלבים ובהתקדמות מתמשכת בנפש.

  • היופי החיצוני מעורר רגש והתבוננות ראשונית, לרגשות תפקיד חשוב בהנעת המהלך, אך אלו בלבד אינם מביאים לידיעה אמיתית. דרוש עיבוד שכלי ביקורתי, התבוננות פילוסופית שמסירה שכבות של הסחות דעת וצללים.
  • הדיון הפילוסופי מוביל ל"עלייה במדרגות הידיעה" – כלומר, טיפוס של הנפש לעבר הבנת התבונה הטהורה, שמבטאת את האידאות והאמת המטפיזית.

דיאלקטיקה זו, תהליך השאלות והתשובות, היא לא רק שיטה, אלא מהות התנועה פנימית של הנפש למצב של התעלות.

2. תורת התנועה בדיאלוגים מאוחרים – תאיטיטוס, פרמנידס וקראטילוס

ההכרה שאין אמת סופית ובלתי משתנה בעולם החושי מובילה את אפלטון וממדיכי דרכו לראות בעצם תהליך הגעת הידיעה והאמנות המסע עצמו – תנועה מתמדת, בלתי נגמרת של התקרבות לאידאל.

  • בתאיטיטוס, העולם נתפס בתנועה מתמדת, ולכן גם הידיעה, למרות שהיא מתבססת על האידיאות היציבות, היא תהליכית ולא מושלמת.
  • בפרמנידס ובקראטילוס, האמת מוגדרת כתהליך מתמשך שבו גם הידיעה וגם האמנות אינן מגיעות להשגה מלאה, אלא מתקדמות כל הזמן לעבר האידאלי.

כלומר, הידיעה והאמנות הן סוגי מלאכות שממשיכות להתפתח ולהתבהר – "מלאכת הצייר לעולם לא מסתיימת".

3. המשכיות התנועה בפילוסופיה המודרנית – דמותו של שפינוזה

ברוך שפינוזה, תלמידו המשמעותי של אפלטון ברוחו, ממשיך ומסכם את רעיון התנועה המתמדת בפילוסופיה שיטתית:

  • שפינוזה מפתח מערכת מחשבה סדורה שבה התבונה האוניברסלית מובילה לחירות אינסופית – חירות מהסחות דעת ומשגיאות, וחירות המאפשרת הבנה עמוקה של ההכרחיות בעולם.
  • בניגוד לפילוסופיות סגורות או סטטיות, שפינוזה רואה את ההבנה כסקאלה מתמדת של צמיחה והעמקה. גם אמנות וגם פילוסופיה שואפות לאותה מטרה נשגבת: התקרבות לשורש האמת, שאינה מוגבלת ונגמרת מעולם.

סיכום והקשר למאמר שלפנינו

החיים הפילוסופיים והאמנותיים אינם מסע לכיוון מטרה סופית מוגדרת, אלא הליכה בלתי פוסקת במסדרונות האידאות של התבונה. תנועה זו היא גם אתגר מתמיד וגם מקור של חירות – אינטלקטואלית, מוסרית ורוחנית.

היא מזמינה אותנו לעולם פתוח, שבו הידיעה והאמנות אינן מתחדשות רק על ידי תגליות חדשות אלא גם באמצעות התבוננות מחודשת, ביקורת עצמית, והעמקה שכלית בלתי נגמרת.

גם בעידן המודרני, הרעיון הזה נשאר רלוונטי משום שהוא מטמיע את התובנה שהעולם והידע אינם פשוטים, וכי

התנועה והחיפוש עצמם מהות את החיים והיצירה.

סיכום פרק 3: שלושת הגדולים – אפלטון, שפינוזה וברונר

בהתבוננות בשלושת החכמים הגדולים – אפלטון, שפינוזה וקונסטנטין ברונר, ממשיך דרכו של שפינוזה והמפרש הגדול של תורתו – אנו עדים לעומק לרעיון התנועה הבלתי פוסקת של מלאכת האדם החושב והיוצר הגדול באמת, מקבילה למטאפורה של "מלאכת הצייר לעולם לא נגמרתת".

אפלטון מציג את התנועה הדיאלקטית כלפי האידיאות כנכס של התבונה הנשגבת, מסע מתמשך של התעלות לעבר שלמות מופשטת.

באמנות ובפילוסופיה מתעוררת הנפש לעבר יופי מוחלט ואמת עליונה, תהליך שמהותו התבוננות פנימית ועשייה רוחנית דינמית.

ברוך שפינוזה ממשיך תנועה זו בתוך מושג הסובסטנציה האחת – תבונה צלולה שנושאת בחובה את ההכרחיות של כל ה"יש". אצל שפינוזה התבונה מובילה לחירות של אדם הבורר מתוך הבנת טבע הקיום כשלם אינטגרלי, כשהפילוסופיה הופכת פעולה חיה של גילוי עצמי שוטף ומכליל.

קונסטנטין ברונר כממשיך דרכו, מדגיש חשיבה רוחנית כתהליך מתמשך של גילוי האחדות המוחלטת. תלמידו ניקו הורודניצ'יאנו (פרסם תחת שם העת נפתלי עירוני בעיתונות הישראלית ומאמרים שונים כולל הספר "המחול הבלתי תלוי, עיצוב, מהות ביצוע") הרחיב זאת ברעיון ה"אני הגמיש" (Eul flexibil) – תבונה יצירתית מתחדשת תדיר, המשקפת את מלאכת הצייר, תהליך אינסופי של עיצוב הנפש לעבר אמת והרמוניה, שבו היצירה והחשיבה לעולם אינן נשלמות.

המשמעות בעידן המודרני

בעולם המודרני, שבו הצעירים מתמודדים עם אתגרים חברתיים, פוליטיים ומוסריים מורכבים, חינוך המטפח הרמוניה פנימית ומחויבות עמוקה לעולם הוא הכרחי.

רק אדם שהכיר את תנועת נפשו מתמידה ויודע להמשיך ולהעמיק את מלאכת החקירה העצמית והיצירה יוכל להנהיג ולשנות לטובה במרחבים אלה.

המשך בחלק- 4

  1. מקורות קלאסיים
  • אפלטון, המדינה (ספרים V–VII, משל המערה, משל הקו החצוי)
  • אפלטון, מנון (דיון בפרדוקס הידיעה ותורת הזיכרון)
  • אפלטון, תאיטיטוס (בחינת הגדרות ידע)
  1. הרחבות מודרניות
  • Cornford, F.M. (1935). Plato's Theory of Knowledge.
  • Fine, Gail (1993). Plato on Knowledge and Forms.
  • Fine, Gail (ed.) (2003). The Oxford Handbook of Plato. – מספק מאמרים עדכניים בנושאי אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של הנפש באפלטון.
  • ספרות מחקרית ואקדמית
    • Gail Fine, Plato on Knowledge and Forms, Oxford University Press, 1993
    • F.M. Cornford, Plato's Theory of Knowledge
    • Richard Kraut, Socrates and the State
  1. הקשר פילוסופי רחב יותר
  • Boylan, Michael (1998). Plato and the Dialectic of Desire. – מתייחס למבנה הנפש אצל אפלטון ולתפקיד השכל בתהליך הידיעה.
  • Kraut, Richard (1992). Socrates and the State. – כולל דיון על הפילוסוף-שליט והידע השכלי במערכת הפוליטית.
  1. קישורים לאמנות ותנועה
  • Nehamas, Alexander (1999). Virtues of Authenticity: Essays on Plato and Socrates. – מתאר את הקשר בין אמנות, השראה וצורת הידיעה אצל אפלטון.
  • Duffy, Cian (2013). "Plato’s Theory of Art as Imitation". ב-The Routledge Companion to Aesthetics.

להלן רשימת מקורות אקדמיים מרכזיים ומעודכנים בנושא תורת ההיזכרות (Theory of Recollection) אצל אפלטון, לשימוש במחקר ובהעמקה:

מקורות עיקריים על תורת ההיזכרות של אפלטון

  1. מאמרים ומחקרים מרכזיים באנגלית:
  • Norman Gulley, Plato's Theory of Recollection, The Classical Quarterly, Vol. 4, No. 3/4 (Jul. – Oct., 1954), pp. 194-213
  • Article: Plato's Theory of Recollection (Classical Quarterly, Cambridge University Press, 2009) – ניתוח מעמיק של טענות אפלטון על ההיזכרות ב"מנון" ו"פיידון"
  • Cristina Ionescu, Theory of Recollection in Plato's Meno – מחקר בספרות הפילוסופית
  1. מאמרים ואתרים מקוונים בעברית:
  • ויקיפדיה – מנון, דיאלוג אפלטוני
  • פורטל מס”ע – מאמר על תורת ההיזכרות, הסבר על הנשמה והלמידה כאקט של הזכירה פנימית
  • Academia.edu – סיכום קצר של תורת ההיזכרות ופרשנות מודרנית
  1. ספרים ומונוגרפיות:
  • Gail Fine, Plato on Knowledge and Forms, Oxford University Press, 1993
  • F. M. Cornford, Plato’s Theory of Knowledge
  • שמעון בוזגלו, תרגומים והערות על דיאלוגי אפלטון כולל מנון (מאגנס)
  1. קישורים שימושיים נוספים:
  • Toolshero: Phases and Practical Explanation of Plato’s Theory of Recollection
  • YouTube – הרצאות ופירושים מתומצתים על תורת ההיזכרות אצל אפלטון

רשימת מקורות מרכזיים להעמקה בדיאלוגים האפלטוניים

  1. אפלטון, הדיאלוגים המרכזיים
    • The Collected Dialogues of Plato, Edited by Edith Hamilton and Huntington Cairns
    • אפלטון, המדינה, מנון, תאיטיטוס, פיידרוס — תרגומים והערות שמעון בוזגלו (הוצאות מגנס, הוצאת כתר)
  2. ניתוח פילוסופי ומונוגרפיות
    • Fine, Gail. Plato on Knowledge and Forms. Oxford University Press, 1993
    • Cornford, F. M. Plato’s Theory of Knowledge.
    • Kraut, Richard. Socrates and the State. Princeton University Press, 1992
    • Nehamas, Alexander. Virtues of Authenticity: Essays on Plato and Socrates. Princeton, 1999
  3. מחקרים אקדמיים בעברית
    • מאמרים באתר המכלול: קטגוריית הדיאלוגים האפלטוניים (המכלול.org.il)
    • אתרי אוניברסיטאות ישראליות: הרצאות ומאמרים על דיאלוגים אפלטוניים (דוגמת בן-גוריון, העברים)
  4. מקורות מקוונים כללים
  5. מאמרים ומחקרים אקדמיים בנושאי טקסטים דיאלוגיים של אפלטון

נשארו לך שאלות

🔬אשמח להשיב על כל שאלה

בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –

    שמי Name:


    טלפון phone:


    דוא"ל (כדי שאוכל להשיב לך מכל מקום בעולם) Email:


    איך אני יכול לעזור לך How can I help you:


    אפשר לקבל את בדיקות הדם החריגות שלך Exceptional laboratory tests:


    Any questions left?I’m happy to assist and answer any question you may have.Please use the contact methods below — this is the best way to reach me.

    למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.


    For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such

    מאמרים אחרונים

    נשלח ב כללי

    כתיבת תגובה

    Or

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *